תערוכה קבוצתית או תערוכת יחיד - מה עדיף?
- Shiran Berkovich
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
אחרי טעימות מתערוכות קבוצתיות ותערוכות אישיות (יחיד/ה) בברלין ובארץ אני כאן עם חוויות וסיכומים.
כשהתחלתי להציג את הציורים שלי לקהל זה הרגיש מאוד מוזר. צד אחד בי מאוד רצה בזה והצד השני חווה רעידות בברכיים ודופק מואץ. אני חושבת שזו הסיבה שנמנעתי מלהציג עבודות רוב הזמן - הפחד מחשיפה, בעיקר הסוג שחושף את הרגשות, החוויות ואת הפגיעות שלי.
אני אסביר: ליצור ולהציג עבודות שהן בעיקר אסתטיות או שהן מקדמות נושא שחשוב לי, כמו דיוקנאות של נשים עבור הפרויקט ״לצייר מודל לחיקוי״, היה קצת יותר קל. רק קצת, כי בסופו של דבר חשיפה לביקורת היא לא דבר פשוט. אבל כשמדובר בעבודות שממש מספרות את הסיפור שלי, בין אם זה סיפור מסגרת או או מתארות רגע ספציפי - זו כבר חוויה אחרת לגמרי. זה כבר קושי ברמה אחרת. כי אז זו לא רק טכניקה או אג׳נדה שעומדת בפני ביקורת, אלא אני עצמי (או לפחות כך זה מרגיש).
הקושי הזה, בין היתר, הוביל אותי לטבילות אש קטנות בעולם האמנות ובעיקר לעבודה עם עצמי ועל עצמי, בין אם זה בטיפול פסיכולוגי (היו לי כל מיני סוגים - קלאסיים ואלטרנטיביים), מדיטציה, כתיבה וכל מה שעימת ואימת אותי עם עצמי. ותוך כדי כל אלה התחלתי למצוא שקט עם מה שהיה ומה שיש. אולי לא שקט מוחלט, אבל כזה שמאפשר לדבר על דברים ביותר כנות ופחות בושה. וכך הסיפורים שמאחורי הציורים שציירתי, שהפכו בעצמם להיות חושפניים יותר בתגובה לתהליך האישי שלי, גם זכו להישמע. המשמעות כבר לא הייתה נסתרת.
התערוכה הראשונה בה הצגתי ציורים אישיים יותר הייתה במרכז הישראלי בברלין ועסקה בחיים הישראליים בעיר. אני זוכרת שבערב הפתיחה ישבנו כל האמניות שהשתתפו על במה קטנה והתבקשנו לענות על מיני שאלות בנוגע לעבודות - והפלא ופלא, הצלחתי לדבר, ואפילו די בביטחון. הייתי כל כך גאה בעצמי על היכולת הזו לספר את הסיפור, להודות בקשיים שהיו ולרחוץ בהצלחות. זה היה רגע מכונן בו הבנתי שמשהו בי השתנה.
עברה תקופה די ארוכה בין התערוכה הישראלית לתערוכה הקבוצתית הבאה שהייתה בגלריה בדרום מזרח ברלין. למרות שזה היה נראה שהעבודות שלי קיבלו מקום טוב, היה משהו שהרגיש חסר שם. לא ידעתי שאפשר להוסיף טקסט מפורט על נושא העבודות ובמקום זה כתבתי משהו קצר וכללי שאולי נתן הקשר לעבודות, אבל לא באמת הסביר מה הולך שם.
למזלי, נכחתי פיזית בימי התערוכה, כך שכל מי שרצו לדעת על העבודות יכלו לשמוע עליהן ממני. התערוכה הזו אפשרה לי להמשיך לתרגל את היכולת שלי לשתף את הרעיונות והסיפורים שמאחורי העבודות וגם ליצור מרחב אינטימי עם הציורים, שזה משהו שבעיניי מהותי לנושאים שאני עוסקת בהם. ולמרות כל זה, החוויה הכללית של העבודה עם הגלריה לא הייתה חיובית וסיימתי את התערוכה הזו עם רתיעה מלהמשיך להציג בתערוכות, עד שהגיעה הצעה לתערוכת יחיד.
תערוכת יחיד הראשונה שלי בברלין הייתה בפברואר השנה וזו הייתה חוויה מרגשת ומעצימה במיוחד. היה שם אוסף של כל הקישקע שלי יחד, משמונה השנים האחרונות (אך בעיקר הארבע האחרונות):
האהבות, הפרידות, ההחלמה מבולמיה, הבלבול, ההרס העצמי וגם התקווה, הקבלה העצמית והאומץ להיחשף כאחת שהיא גם כזו וגם כזו, יחד. כמו רובנו בעצם, אם לא כולנו. יש בנו הכל מהכל, גם אם זה נראה שהאחד סותר את השני, הם איכשהו חיים יחד.
אחרי התערוכה החלטתי לנסות להתקבל לתערוכה קבוצתית שנחשבת לאירוע של ממש בברלין ומאוד שמחתי שהתקבלתי. אחרי הודעת הקבלה גיליתי שהפעם היא תהיה גדולה במיוחד: יותר ממאתיים אמניות ואמנים, שיציגו אלפי עבודות, במיני מדיה, במבנה של חמש קומות ושמונה חללי תצוגה (מבנה תעשייתי ישן בצפון העיר). זה היה מרגש, מאוד אקלקטי ומציף את החושים. זה העלה בי תחושה שהעבודות שלי, שאולי בלטו בשקט הצבעוני שלהן ובריאליזם, איבדו את ההקשר, את הסיפור, ובעיקר, את היכולת שלהן לדבר. הן הפכו לעוד אחת מני רבות.
חשבתי עם עצמי למה זה באמת משנה, הרי אף פעם אין באמת שליטה על מה אנשים יאהבו או יחשבו על עבודות אמנות. חיבור למשהו יכול להגיע מהמון כיוונים. יש שירצו לדעת יותר על הסיפור ויש כאלה שלא. אבל עדיין, לפעמים, שפע של עבודות אמנות שונות יוצרות מצב בו קשה לעצור ולהתחבר כי המערכת בעומס ואני מרגישה שמה שאני יוצרת מזמין לקחת רגע של שקט. הציורים בעצמם לא עמוסים (בדרך כלל) כדי שהצלילה לתוכם היא שתאפשר לרגש לצוץ.
ואפילו שנראה שבתערוכת היחיד שלי הרגשתי הכי מחוברת ושבסוג כזה של תערוכה האמנות שלי יכולה יותר בקלות ליצור קשר עם הצופה, אני לא יודעת אם יש לי העדפה לתערוכת יחיד או תערוכה קבוצתית.
בתערוכות קבוצתיות יש תחושה של חברותא, של קהילה שפועלת יחד במטרה משותפת של יצירה והצגה לצד עוד אנשים שיוצרים/ות מהלב. תערוכה קבוצתית מאפשרת להיות חלק מסיפור גדול יותר, חזון שונה. יש גם את המימד של החשיפה של העבודות לקהל רחב יותר שאולי לא היה נחשף לעבודות שלי לולא היו הן מוצגות בקבוצה.
בתערוכת יחיד יש התרגשות אחרת ויש הזדמנות לחבר מול העולם את החלקים שביום יום לא רואים קהל. חלקים שאולי אפילו חיים בסוד, באופן מסוים. בתערוכת יחיד יש אפשרות לקשר ישיר עם הצופה והזדמנות ליצור קשרים עמוקים ולספר את הסיפור בצורה שהכי קרובה למקור.
בשורה התחתונה, אולי כמו עוד דברים בחיים, גם כשזה מגיע לתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות זה פחות עניין של מה עדיף, אלא עניין של גיוון בין שני הסוגים, כי השוני שלהם זה מזה יוצר את השלם.
מה דעתך?
מהניסיון שלך עם תערוכות, יש סוג שהתחברת אליו יותר?
אשמח לשמוע!
כתבו לי בתגובות לפוסט או בפרטי:
תודה שקראתם/ן!
שירן
---
קישור לאתר של BAAM (התערוכה האחרונה): https://baamberlin.com/
תגובות