על יצירה וסליחה

הפוסט הבא מוקדש להתנצלות כנה, כזו ששטה מעבר למרחב הכואב שאנחנו חיות וחיים בו כבר שנתיים. ההתנצלות הזו היא אישית שלי, אבל היא אולי נוגעת גם לעוד כמה פה שמאוד אוהבים ואוהבות ליצור ולא תמיד נותנים/ות ליצירה מקום.

רגע לפני כיפור, אני מתבוננת על השנה האחרונה ונושמת פנימה את הזכרונות, התובנות, המכאובים ורגעי השמחה, ובו זמנית חושבת על הדברים שהייתי רוצה לשחרר ומה הבנתי שבפעם הבאה ארצה לעשות אחרת.

אחד הדברים שלמדתי הוא שקצת מאסתי מקולות שטוענים שמשהו בי, ביסוד שלי, לא בסדר. קולות שגורסים שאני צריכה לתקן משהו כאילו היה הוא שבור.

תהיתי הרבה בתקופה האחרונה על ההבדל בין תיקון ושינוי והאמת היא שהם, לא פעם, מרגישים די חופפים. אבל כשיש הבדל, הוא לרוב בכך ששינוי מרגיש יותר טבעי וחיובי בעוד תיקון מרגיש כמו עשייה ממקום של שגיאה, שבר או כישלון. תיקון נותן את האשליה שצריך סדר אחר או לעשות הפוך, בעוד שבשינוי יש משהו יותר רך, קשוב, שמוכן לעשות דברים אחרת אבל לא בהכרח מתוך מקום מתריס, מורד וכועס. לפני שנתיים ביקרתי בפעם השנייה בסאן דמיאנו, באסיזי שבאיטליה. הגעתי לאסיזי שוב כי זכרתי את העוצמה שיש במקום ובאותה העת משהו בי חיפש תשובו או סימן דרך כלשהו. הנחתי שאסיזי אולי תביא את הפיתרון.

אסיזי כן הביאה משהו, אבל לא את ״ה״פיתרון, כי אין אחד כזה. יש בחיים כל מיני תובנות, חלק קטנות, חלק קטנות וחלק אי שם באמצע, אבל לא אחת וזהו. לפחות לא בחיים שאני חווה וחיה עד כה.

דמותו המפוסלת של פרנציסקוס מאסיזי מודט למול הנוף. מנזר סאן דמיאנו.

אני אתן הערת שוליים קטנה שיש לי קשר מאוד חזק עם ההיסטוריה של נצרות ונזורה משנות הלימודים בתואר הראשון והשני של תולדות האמנות. גדלתי כחילונית שחוגגת את כל החגים, אבל לא הייתה מסורת אדוקה בבית. איכשהו מצאתי את הקרבה שלי ליהדות דרך היכרות עם העולם הנוצרי ואז יוגה. נסתרות הן הדרכים אל הרוח. ועכשיו חזרה לסיפור: אני זוכרת שישבתי בדממה בקפלה קטנה בסן דמיאנו, ששייכת למבנה שהוא מנזר נשים ששוכן בפאתי העיר, ונתתי למחשבות לבוא ולחלוף. אחת המחשבות הייתה על תפילה שמכונה ״התפילה של פרנציסקוס הקדוש״. יש לה גם נוסח בעברית כי היא מוכרת ממפגשים של קבוצות תמיכה שונות. הנה הטקסט בתרגום לעברית:

תפילת שלום / פרנציסקוס מאסיזי

אֲדוֹנָי, עֲשֵׂנִי כְּלִי שֶׁל שָׁלוֹם.

בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שִׂנְאָה – אַטְוֶה אַהֲבָה.

בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָוֶל – אָבִיא סְלִיחָה.

בְּמָקוֹם מַחֲלוֹקֶת – אֲטַע אֶחָדוּת.

בְּמָקוֹם טָעוּת – אָשִׂים אֱמֶת.

בְּמָקוֹם סָפֵק – אֵרָה אֱמוּנָה.

בְּמָקוֹם יֵאוּשׁ – אַצְמִיחַ תִּקְוָה.

בְּמָקוֹם חֹשֶׁךְ – אַצִּית אוֹר.

בְּמָקוֹם עֶצֶב – אַפְרֹשׂ שִׂמְחָה.

רִבּוֹן, תֵּן בִּי כֹּחַ לְבַקֵּשׁ לֹא לְהִתְנַחֵם – אֶלָּא לְנַחֵם,

לֹא לְבַקֵּשׁ הֲבָנָה – אֶלָּא לְהָבִין,

לֹא לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה – אֶלָּא לֶאֱהֹב.

כִּי בִּנְתִינָה נוֹלֶדֶת קַבָּלָה,

וּבִסְלִיחָה נִפְקַח חֵרוּת,

וּבְמוֹת – נִפְתָּחִים חַיֵּי נֶצַח.

לאורך שנים, כששמעתי את הטקסט הזה נאמר, או כשאמרתי אותו בעצמי, חשבתי על העולם סביבי ועל אחרים. חשבתי על איך להביא יותר אהבה, תקווה, ריפוי ואור למה ולמי שסביבי. האמת, שהייתי עסוקה בזה כל כך שהצלחתי לשכוח את עצמי, או לדחוק ולהדחיק את עצמי.

נתינה היא נפלאה, אבל היא יכולה להיות בעצמה דרך להסיח את דעתנו מעצמנו וממקומות בנו שמבקשים תשומת לב וטיפול. נתינה לאחר/ים/ות יכולה להיות ממכרת כי היא נותנת לנו תחושה טובה וערך, אבל מהי נתינה לסביבה אם אנחנו עצמנו לא זוכים לאותה האהבה והחמלה מעצמנו.

וכך, בבוקר ההוא בקפלה בסאן דמיאנו, הבנתי שכל מה שאני רואה סביבי קיים גם בי. גם בתוכי יש שנאה שנקשת שאטווה בה אהבה. שיש בי מקומות של ספק שמבקשים אמונה.

שיש בי גם ייאוש שכמהה לתקווה.

שגם בי יש חשכה שתשמח לקצת אור. ושיש מקומות שזקוקים לאהבה שתגיע ממני אליי ולא להסתמך בלעדית או לרדוף אהבה בחוץ.

וכך הטקסט המשיך והסתובב לו כך שדיבר עליי:

עליי להיות מי שמנחמת אותי ולא רק לחפש נחמה מאחרים/ות (אפשר גם וגם 😊).

לדעת שאני רוצה להבין אותי לא פחות משאני רוצה שאחרים/ות יבינו אותי, ושאני רוצה לתת לי אהבה לפחות כמו שהייתי רוצה לקבל.

קבלה וסליחה, גם לעצמי, הן חשובות. וזו ההסכמה לוותר על עיקשות ודרכים ישנות שמובילה ללידה מחדש, או תחייה של מקומות מוחבאים.

אז השנה, מעבר לסליחה מאלה שסביבי שאולי פגעתי בהם/ן, אני רוצה לבקש גם סליחה ממני על הפעמים שהתעלמתי, לא הקשבתי, המשכתי מבלי להביט שמאלה, ימינה או פנימה. וסליחה על כך שהתקשיתי לקבל את מידת ההשפעה של המלחמה, החטופים/ות וחוסר האונים על היכולת ללמד, לחלוק ולתת. אני מרגישה שהיכולת חוזרת, במינון קצת נמוך משאני מכירה, אבל הוא כזה שבריא לי.

ואני מאחלת לכולנו שנה של סליחה על מה שהיה,

ושנזכור להכניס הקשבה, שיח ואהבה למקומות מלאי כאב ושנאה,

בין אם הם מחוץ לנו או בתוכנו. ואחרון, שניתן יותר זמן ליצירה ולהתבוננות, כי הן מרפאות את הנפש, פותחות את הלב ומעודדות את הנשמה.

האם תתן/תתני לעצמך להיפתח השנה?

מה את ואתה מאחל/ת לך בשנה הזו?

כתבו לי 3>

באהבה גדולה ❤️

שירן