לצייר בקטן

בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי בעיקר רושמת, או במילים אחרות, מציירת בעיקר בעיפרון. משהו בתחושת המעבר למקום חדש, העובדה שהסטודיו הוא הבית שלי, שהרצפה פה מעץ ושאני חרדה ממש להרוס אותה די מקפיאים אצלי את העבודה בשמן. אבל זה לא הכל, ציור בשמן תמיד היה מאתגר יותר עבורי, בעיקר ברמה הרגשית. אז אני בעיקר רושמת - ולמרות שלרגע זה עלול להישמע כמו פשרה מבאסת, טכניקת הציור הזו מחברת אותי עמוק לשורשים. למקום בו הכל התחיל.

ציור טוב מתחיל ברישום מצוין - אני באמת מאמינה בזה. יש משהו ביכולת ההבעה באמצעות כלי אחד קטן וסקאלת צבעים מונוכרומטית שמשרים בי שלווה אמיתית ומאפשרים לי לצלול עמוק ולבטא את עצמי באמת. היכולת לרשום מהתבוננות היא תהליך מענג ומאתגר בו זמנית, ואין שני לו.

כשעברתי לברלין, מצויידת במזוודה גדולה אחת ושני חתולים, לא היה לי מקום מגורים קבוע למשך חודש וחצי בערך. לא יכולתי לוותר על ציור אבל גם ידעתי שאין לי את כל הציוד שאני רגילה אליו ולכן עלי להתאים את עצמי לתנאים החדשים. חזרתי לצייר בקטן. ממש בקטן. אני לא חושבת שאי פעם הפסקתי לגמרי עם רישומים קטנים, אבל הפעם היה מדובר בהתמסרות אמיתית.

לפעמים נדמה לי, ואולי זו רק אני, שבעולם האמנות הכל הפך להיות גדול! שגודל הוא כמעט תנאי מפתח להצלחה; ״אני רוצה ציור לקיר בסלון״, אני צריך משהו למשרד...״, והכל בגדול. גדול ועדיף גם צבעוני. הצבעוניות מעולם לא השפיעה עלי, אבל כן הרגשתי שאני צריכה לצייר בגדול כדי שהעבודות שלי ייראו. והנה, מצאתי את עצמי מציירת בקטן שוב, נפרדת לעת עתה מצבעי השמן ומתמסרת למונוכרום אפרפר/כסוף.

לשמחתי הרבה נזכרתי בתשוקה הבסיסית שלי בציור, הביטוי המינימליסטי לכל מה שמרתק אותי - אנחנו. המין האנושי. ההתגלמות של הנפש בגוף, במבט ובתנועה. איך אפשר בכמה כתמים לייצר את כל אלה. הרגשות שלי הפכו לדמויות, הפכו לפנים חיות, הפכו לגוף נפחי על גבי נייר חלק.

יש לציור קטן אכויות שאין לגדול ולהיפך (בציור בעיפרון). בציור בקטן אני מוצאת שיש מרחב גדול יותר לרגש בגלל המגבלה של הספייס שמאלצת למצוא ביטוי דרך שימוש מינימליסטי בכתם. בציור בגדול יש אפשרות לתת יותר מידע, לדייק. מצאתי שמתוך החיבה המחודשת לציור בקטן אני מרגישה הרבה יותר בנוח לצייר גם בגדול. ושמתוך המונוכרום הגיע גם השימוש בצבע, מבלי לנסות לגזול את תשומת הלב אלא מתוך מקום של שילוב מעניין בין חיבור טבעי לכזה שהוא קצת יותר אגרסיבי.

כשאני מלמדת לצייר אני תמיד ממליצה להתחיל לצייר בקטן. יש באפשרות לראות את כל התמונה במבט אחד, שהעיניים לא צריכות לרצד ממקום למקום ושלא צריך לזוז לאחור כדי לתפוס את כל התמונה, שעוזר ללמוד את הפרופורציות ולהצליח להשתלט על הדבר הזה שכל כך חדש לנו. אני חושבת שזה גם היופי בציור בקטן כצופה; אפשר להשאר קרוב, לפתח אינטימיות עם הציור ולקבל ממנו את כל מה שהוא בא לתת.

לחיי ציורים בכל הגדלים!