למה ברלין?

זה כבר כמה חודשים שאני רוצה לשתף קצת יותר על עצמי. מאז שהקורונה הגיעה אל חיינו תחום הלימודים אונליין צמח בגדול והצמיחה הזו הגיעה גם ללימודי הציור אונליין שאני מציעה. באתר שלי יש היום מאות חברות וחברים וגם מאות משתתפים/ות בקורסי הציור השונים - וזה מדהים!

לא תארתי לעצמי שאוכל להגיע לכל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר. את לימודי הציור אונליין פתחתי מאז שעברתי לברלין, אבל מעולם לא פרסמתי את העסק שלי יותר מידי ותמיד התגלגלתי מפה לאוזן, כך שכמות הנרשמים/ות הייתה תמיד די קטנה ולא ציפיתי ליותר מזה. בקיצור, לפעמים אני עדיין מוצאת את עצמי בהלם מכל הסיפור.

מלאת תודה והערכה על הזכות ללמד והזכות להמשיך וללמוד בעצמי. ציור: מתוך הסדרה ״חלקי בובה״

הזכות לשתף את הדרך שלי בציור היא מתנה אדירה ואני ממש ברת מזל שאני מוקפת בכל כך הרבה נשמות טובות כמותכםן! כל כך הרבה מכםן משתפים/ות אותי בציורים, בהצלחות ובקשיים שלכםן ויש בי רצון לשתף מהצד שלי עוד קצת, מעבר לטכניקות והחומרים איתם אני מציירת. וחשבתי להתחיל עם ברלין - למה אני פה ולא בישראל איתכםן, מלמדת פייס טו פייס.

לברלין עברתי לפני כמעט שנתיים, ב-31/8/18 ליתר דיוק. נחתתי בעיר ביום ההולדת של אבי היקר (פודי), עם שני חתולים, מזוודת טרולי קטנה ומזוודה גדולה אחת. למזלי, אחותי הגדולה הסכימה להצטרף לנסיעה ולעזור בכל ההליך. אם אני מסתכלת אחורה, גרמניה הייתה על הכוונת מאז אמצע שנות העשרים לחיי (אני חוגגת ארבעים בעוד שנה וחצי). אני לא יודעת למה, אבל תמיד הרגשתי מאוד נעים כשביקרתי בגרמניה והצלחתי להתעלות מעל הסיפורים וההיסטוריה הלא נעימה (בלשון המעטה) שקשורה למקום. זו כנראה גם הסיבה שפינטזתי להמשיך לתואר שני בתולדות האמנות כאן וערכתי לא מעט בדיקות בעניין במהלך התואר הראשון שלמדתי בישראל. אבל אז קרה דבר לא מתוכנן ומצאתי את עצמי נשארת בארץ ובסופו של דבר גם כותבת את התזה שלי בארץ.

תמונת נוף כדי לשבור את רצף הקריאה ;)

העניין הלא מתוכנן שקרה הוא לא סוד גדול. סביב גיל עשרים ושש אובחנתי כחולה בקוליטיס, מחלה שמקוטלגת כמחלה אוטואימונית כרונית (מחלה בה הגוף ״תוקף את עצמו״ ללא סיבה ברורה). הסימפטומים של המחלה השביתו אותי לפרקי זמן משתנים, לפעמים עד כדי אובדן כושר עבודה, ומצאתי את עצמי בחיפושים אחר דרכים שונות להירגע ולהירפא. לאחר הפסקה מציור בגלל המצב הבריאותי והמנטלי שבא איתו, וגם בגלל האינטנסיביות של הלימודים לתואר השני, חזרתי לצייר במרץ והתחלתי גם ללמד אחרים ואחרות לצייר. זה היה סביב גיל עשרים ותשע. כשנה וחצי לאחר מכן הרגשתי מוכנה לשלב הבא ברגיעה והתחלתי לתרגל יוגה באופן קבוע. בגלל שהמצב הבריאותי שלי היה לא הכי יציב, נאלצתי לקחת הפסקות מהתרגול הפיזי של היוגה (ויתר הפעילויות הפיזיות כמו ריצה או חדר כושר) וכך מצאתי את עצמי צוללת יותר לפן הפילוסופי של היוגה. מהמקום הזה, ציור ויוגה התחילו להתחבר ומאז התחום הזו הוא אחד עבורי.

היוגה מלמדת אותי על ציור, ציור מלמד אותי על דרך היוגה והתלמידים/ות שלי משקפים/ות עבורי את התהליכים שעברתי או אלה שאני עוברת כרגע. הדרך שלי הפכה לכזו המתרחשת בפנים, בשקט, ויחד איתה גם מצבי הבריאותי התייצב. כך הגעתי גם לקורס מורות ליוגה לפני ארבע שנים וזו גם הסיבה שעברתי לברלין בסופו של דבר.

קבלת התעודה: 560 שעות של העמקה בדרך היוגה. התמונה: אני ומורתי היקרה מאיה גרוס.

לפני כשנתיים וחצי, במרץ 2018, טסתי לברלין לחגוג את יום ההולדת. יש לי כאן משפחה ואני מאוד אוהבת את העיר, אז למה לא בעצם?. באופן פלא, סטודיו ליוגה שרציתי לתרגל בו מספר פעמים בביקורים קודמים, עבר מקום והיה שני בניינים מהדירה ששכרתי לשבוע היומהולדת. וכך מצאתי את עצמי ללא תירוצים - הפעם הייתי חייבת לתרגל שם. אז עשיתי כרטיסיה לשבוע ומצאתי את עצמי לא רוצה לעזוב. הבעלים של הסטודיו לימד בצורה שמאוד סיקרנה אותי והיה משהו בחוויה שקרא לי להישאר וללמוד יותר.

מכל הפעמים שביקרתי בברלין, זו הייתה הפעם היחידה שלא רציתי לעזוב.

למזלי, כל התנאים איפשרו את המעבר: בדיוק קיבלתי את הדרכון האירופאי שלי, יצאתי לרווקות כחצי שנה קודם לנסיעה ותחומי העבודה שלי הם כאלה שאפשר לעבוד בהם בכל מקום (ציור, אמנות, יוגה, תזונה וכושר גופני).

בחודשים שלאחר ההחלטה השארתי את שפתיי חתומות. היה לי קשה לבשר לכולםן שאני עוזבת כי לא ממש ידעתי איך להסביר את עצמי; אני אוהבת את ישראל, החיים בתל-אביב היו נפלאים, כל החברים/ות ורוב המשפחה בארץ, העבודה שלי נהדרת.. אז למה לעזוב? כי ״משהו קורא לי לעבור לברלין״?.

בסופו של דבר לא הייתה ברירה. זה מה שהלב ביקש והחלטתי ללכת אחריו.

אני חייבת לומר שהמעבר לברלין היה הכי חלק שיש. ולמרות העצב שבפרידה מהאהוב והמוכר, הייתה תחושה מאוד מחזקת בלעשות את מה שמרגיש נכון ולפעול כנגד הפחדים - והכל הסתדר .

היום אני גרה בדירה נעימה שאני מאוד אוהבת, עם שני חתוליי המתוקים, מלמדת ציור אונליין ולאחרונה גם במרחבים פתוחים בעיר, מלמדת יוגה בסטודיו שבגללו עברתי לפה ומוקפת בחברות, חברים ומשפחה שאני מאוד מאוד אוהבת. ולא פחות חשוב - השארתי את הקוליטיס מאחור וחזרתי לחיים עצמאיים.

אני אוהבת ומתגעגעת למשפחה והחברות/ים בארץ ומחכה שיירגע טירוף הקורנה ושאוכל לבוא סופסוף לביקור ארוך.

אולי בביקור גם אזכה לראות כמה מכםן?

הלוואי :)

מתגעגעת למשפחתי האהובה

תודה שקראתםן

שולחת ים אהבה ותודה על שבחרתםן ללמוד איתי!

שירן