הצעד הגדול הבא

על צעד נוסף בדרך החדשה

בשנה החולפת כתבתי פה על מכות המיסים הכואבות שכמעט והביאו לוויתור על העסק ועל מסע ההחלמה מהפרעות אכילה שדרש ממני המון והקפיא את יכולת העבודה שלי לזמן מה. השנה שחלפה הייתה שנה של חזרה לעמידה על הרגליים, גם אם לא במאה אחוז, אז לפחות שבעים.

הבלוג של האתר שלי הוא מקום בו אני משתפת לא רק על ציור אלא גם על החיים האישיים שלי. לא תמיד חשבתי שזה המקום, אבל היי, אני לא יכולה לתת רק לחצי ממני להכנס לחדר - אני אדם שלם. אחרי הכל, ציור הוא החיים וציור מהתבוננות הוא כלי שמלווה ותומך בחיים ובכל מה שהם מביאים איתם. החיים והציור שלובים זה בזה באופן שאי אפשר להפריד. הציור הוא חלק ממני.

ציור מהתבוננות הוא כלי שתומך ומלווה את החיים וכל מה שבא איתם. צילום: קתרינה בלינג עבור יוגה נאו ברלין

החודשים האחרונים היו מלאי תהפוכות ואני בטוחה שהתחושות לא דילגו על אף אחד או אחד שקוראים/ות את הפוסט הזה כרגע. אבל עוד לפני ה-7/10 היו בי מחשבות מאוד רציניות על איך החיים שלי נראים ואיך אני רוצה להרגיש בהם כל עוד אני פה.

יש שאלה ששמעתי מספר פעמים; אם היית עכשיו בת 100, בסוף ימיך, ומסתכלת לאחור, מה היית מצטערת שלא עשית? ולי התשובה תמיד סופר ברורה; הייתי מצטערת שלא הלכתי על אמנות ב-100%. זו תמיד אותה התשובה. זהו גוף התשובה וסביבה יש עוד כל מיני פריטים.

אני לא חולמת לבקר במזרח, לא חולמת על זוגיות, לא על הישגים בספורט, אני חולמת על ציור.

אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית שלי אי שם סביב השנה העברית החדשה: ״ענת, אני רוצה לחיות לפני שאמות.״

השביעי באוקטובר הביא איתו כמה שבועות של שיתוק מוחלט ואז חזרה איטית לתפקוד לצד הקושי שהמציאות מציגה. אפשר לומר שלאורך כל הדרך זכרתי את מה שאמרתי. זכרתי שאני רוצה לחיות ושבשבילי לחיות זה לצייר וליצור מבלי להתעכב על מה יחשבו עליי/מה זה אומר עליי.

אני לא יודעת כמה פה מכירות ומכירים את הכובע הנוסף המקצועי שלי בשנים האחרונות; מורה ליוגה. כבר מעל עשר שנים שאני מתרגלת, ובשש השנים האחרונות גם מלמדת, אשטנה יוגה בסגנון מייסור (תרגול עצמאי בקבוצה). הדבר שבסופו של דבר הביא אותי לברלין, היה מורה למייסור שצורת התרגול שלו מאוד סיקרנה אותי. מאוד רציתי ללמוד ממנו והחלטתי לעבור. אחרי שלושה חודשים של תרגול איתו התחלתי ללמד בסטודיו, זה משהו שלא תכננתי שיקרה.

תרגול יוגה ומדטציה הכניסו לחיי המון רוגע ומודעות וגם אישור לחזור לעולם של קסם שלצערי, העולם הציני והרציונלי ששולט סביב, לא באמת נותן לן מקום לגיטימי. וכמובן שכל זה התחבר מדהים לחוויה שלי בציור ואף העשיר אותה.

היוגה והמדיציה הביאו הרבה אל חיי והעשירו את חווית הציור. צילום: קתרינה בלינג עבור יוגה נאו ברלין

כך יצא שהתגלגלתי לעולם ההוראה של יוגה לצד הציור ולימוד ציור. עם הזמן, הוראת היוגה לקחה יותר ויותר זמן ואנרגיה, למרות שהייתה רחוקה מלהיות משתלמת כלכלית. חשבתי רבות על חלוקת האנרגיה שלי בתחומים האלה, אבל יש משהו בהכנסה קבועה שתמיד מפתה וכובל, אפילו כשהתנאים לא משהו.

ואז קיבלתי עוד סטירת לחי מהמיסים/בירוקרטיה הגרמנית. לשמחתי הרבה פחות קשה מזו של שנה שעברה, אבל הפעם זו הייתה אחת שהבהירה לי מעל צל של ספק שללמד יוגה ולנהל עסק ללימוד ציור בו זמנית זו טעות קשה. הבנתי שהגיע הרגע לצעד שתמיד חששתי ממנו. איזה חששתי, הייתי מבועתת ממנו כל חיי הבוגרים: לעסוק באמנות בלבד. לצייר, ללמד ציור ולכתוב על ציור.

לפני קצת פחות משבוע מסרתי את התפטרותי ובעוד שבוע מהיום אשאר תלמידה ליוגה ולא אלמד יותר יוגה (אולי חלטורות פה ושם, אבל לא בשוטף). אפשרי שאשלב בין הפן הפילוסופי והמדיטטבי של היוגה וציור גם כאן, כי זה משהו שאני עושה בחיים האישיים שלי, אבל מעולם לא פיתחתי לכדי פעילות שלמה. אבל היי, צעד צעד.

בשורה התחתונה, אני כאן בשביל הציור.

מה זה אומר בפועל?

רגשית זה אומר שאני נעה בין ״יש! הללויה! יש לך את זה לגמרי!״

לבין פיק ברכיים מוחלט ואמירות כמו ״אולי פשוט אחפש עבודה רגילה וזהו.״

הפחד מובן לי, אבל אני פה לעשות את מה שאני אוהבת, מהלב!

ובתכלס, בעולם החומרי?

זה אומר שעכשיו אני הרבה יותר פנויה ללימוד, יצירת תכנים ותמיכה בקהילת הציור הנפלאה שנבנתה פה. פנויה לתכנון ופתיחת קורסים, פתיחת קורסי המשך לאלה שכבר העמיקו בתכנים הקיימים, שיעורים פרטיים, ציורים בהזמנה, תוכן חינמי ועוד.

אז לכל מציירות/מציירי המנגה, הדיוקן, גוף, טבע דומם - יש למה לצפות!

כבר בחודש הקרוב נפתחים שני קורסים חדשים בלייב:

קורס העמקה בציר הבעות פנים - הפעם נעמיק בציור פנים מופתעות ובכל המרכיבים הקטנים שיוצרים את קסם ההבעה הזה.

קורס ציור דמויות מנגה ואנימה למתקדמים/ות - קורס שיתמקד בציור דמויות, לבוש ומנחי פנים וגוף מאתגרים.

בהמשך צפויים קורסים בלייב לציור בפחם וקורסים להנחת יסודות לציור בצבע.