ביי תשפ״ג, היי תשפ״ד

איחולים לשנה חדשה

איזה כיף שאפשר לחגוג שתי התחלות בשנה! שנה עברית חדשה ושנה לועזית חדשה. אבל יש משהו בשנה העברית החדשה שמרגיש יותר מקושר לנשמה, לפחות בחוויה האישית שלי.

אפשר לראות את השנה החדשה כהתחלה חדשה, הזדמנות לצאת לדרך חדשה, אבל בהצהרות הגדולות האלה יש תמיד משהו שגם מרגיש גדול, ואולי גם גדול מידי. יש כאלה שיבטיחו שמעכשיו יתחילו הרגל חדש, או שיפסיקו הרגל ישן. יש כאלה שיתכננו שינוי דרמטי. אבל איך עוברות מאפס למאה? האם זה בכלל אפשרי, לעשות שינויים כל כך לא אורגניים? מה המחיר שבא בעקבות הדרמה הזו?

אולי יש דרך אחרת לשנות? ולא ממקום של ״אני לא בסדר ולכן חייב/ת להשתנות,״ אלא כי אני רוצה להרגיש טוב יותר, כי איכפת לי ממני.

הצעה לשנה החדשה. צילום: טום בוכוורט

אז יש לי הצעה קצת שונה; מה תגידו אם אציע שהשנה תחליטו להתקלף? מה הכוונה בלהתקלף? להוריד שכבות של מגננות, כאלה שמצד אחד מרגישות כאילו הן שומרות עלינו, אך מצד שני משאירות אותנו אטומות ואטומים להיכרות עמוקה יותר עם עצמנו ולמציאת שלווה של ממש בתוכנו.

למה אני קוראת מגננות? וואי, זה אינסופי!. מגננות יכולות להיות דפוסי התנהגות כמו רכילות (כי הרבה יותר קל לדבר על מה אחרים/ות עשו מאשר לראות ולדבר על עצמנו), ריצוי של אחרים/ות כדי להימנע מעימות אפשרי אם נאמר את מה שעל ליבנו, הסתרה והשתקה של דעות כי אולי אם נאמר אמת לא יאהבו ויקבלו אותנו ועוד. מגננות יכולות להיות גם מיני התמכרויות כמו סמים, אלכוהול, מערכות יחסים, ספורט, אוכל, קניות... - כל דבר שמסיח את הדעת מהכאב והקושי, שרובנו בהכחשה מקיומו, יכול להפוך להתמכרות.

כל ההתנהגויות, ההתמכרויות וההסחות הן לא העיקר, גם אם לפעמים זה מרגיש שאנחנו מנוהלות ומנוהלים על ידי ההרגלים שלנו ולא על ידנו. העיקר הוא מה שנמצא מתחת לכל אלה והוא מה שמתגלה כשיש שקט ממה שכל המגננות יצרו. ושמעו, זה לא קל להגיע למה שמתחת, אבל התהליך מתחיל איפשהו (מוזמנות/ים לקרוא קצת על תהליך ההחלמה שלי מבולמיה ולהבין למה אני מכוונת). אחת הדרכים להתחיל להוריד מגננות היא להסכים לראות ולדבר אמת. את האמת שהצלחנו לראות.

ובכל פעם שנסכים לראות אמת אחת, היא תפתח פתחת לאמת נוספת. וכך, אט אט, יתקלפו להן מגננה אחר מגננה. ולא, אין לנו שליטה על הקצב, אלא רק על ההסכמה לאפשר לתהליך להתרחש. שינוי הוא לא תמיד קל והתקלפות יכולה להיות כואבת, בעיקר כי היא השכבות שמתחת רגישות ופגיעות. זה אולי לא תמיד נעים, אבל זה שווה את זה. יש משפט מעט דרמטי, אבל אכתוב אותו בכל זאת: ״החולי שבתוכנו מתקיים בהתאמה לסודות שבקרבנו״ (תרגום מאולתר ל: "We are only as sick as our secrets")

אז אולי השנה נקלף? נסכים לקלף מגננות, הרגלים, דפוסים. ההסכמה תביא איתה את התהליך בקצב שנכון לכל אחד ואחת.

ועל הדרך, נתבונן. ניקח את יכולות ההתבוננות והסבלנות שמביא איתו הציור ונתבונן גם אל תוך עצמנו. נסכים לראות את האמת שתתגלה לפנינו, שכבה אחר שכבה.

באהבה,

שירן

---