גריד

ציור עם גריד, או רשת משבצות אם תרצו, היא שיטת ציור עתיקת יומין שהולכת אחורה עד מצרים העתיקה. בשיטת הגריד נעשית חלוקה של תמונת המקור ושל מצע הציור למשבצות שוות וזהות בשני הצדדים - וכך אפשר לצייר את המקור, משבצת אחר משבצת, לקבלת תוצאות מדויקות יותר. השיטה מאוד מוצלחת ומאפשרת למשתמשיםו/ת בה להגיע לתוצאות מדויקות בזמן תרגול קצר יחסית. ולמרות שהתוצאות בה נהדרות בדרך כלל - אני באופן אישי לא ממליצה עליה, לפחות לא כשמדובר בציורים בגדול ממוצע. למה? המשיכו לקרוא ותגלו.

אלברכט דירר והגריד. קישור לתמונת המקור כאן

שיטת הגריד הייתה בשימוש גם אצל בקרב האליטה של הציירים/ות ותרמה ליכולת שלהםן לצייר ציורים קטנים וגדולים בצורה מדויקת יותר. וכאן, בנקודה של הגודל, זהו המקום בו דעתי נחלקת לגבי השיטה; אני מאמינה שכל עוד יש לנו את היכולת לראות את על התמונה על גבי המצע שלנו עדיף לא להשתמש בגריד וכאשר המצע שלנו גדול ואין לנו יכולת לראות את כולו, גריד יכול להיות כלי עזר מצוין. אבל כל עוד רובנו לא מציירים/ות על קירות, אני מוצאת את שיטת הגריד כשיטה שמקטינה את היכולת שלנו ללמוד פרופורציות ולדלג בין המיקרו למקרו (כי כל מה שנראה הוא מה שקיים בתוך המשבצת).

חשוב לציין שכל שיטה בה נשתמש, לא רק בציור, תיצור תלות מסוימת. קשר של היצמדות וקושי לשחרר או לפעול אחרת. זוהי תכונה בסיסית של כל שיטה; למשוך אותנו אליה ולהשאיר אותנו שם. החוכמה שעלינו לפתח היא לקחת את הטוב ביותר מכל שיטה, להבין שיש לנו את היכולת הזו גם בלעדיה, ואז לשחרר. בשיטות אחרות של ציור, כמו התחלה עם המסגרת הגדולה של הפנים למשל, נתחיל בהבנת המסגרת ואז נרד למסגרות קטנות יותר, ונלמד איפה כל חלק יושב בתוך החלוקות והמסגרות. באופן פעולה זה נוכל לפתח את היכולת לראות את הדימוי כולו ולהבין את מערכות היחסים בין החלקים הקטנים, בין הגדולים, ובין כולם יחד. העין שלנו תלמד את הפרופורציות הגדולות והקטנות ותוכל לנתח את המבנים בצורה שתאפשר לה לעבוד בהמשך גם בלעדיהם, או לפחות להבחין מהר יותר באי דיוקים ותקן אותם.

בשיטת הגריד, מכיוון שבכל פעם נתמקד במשבצת אחת, ההתבוננות על התמונה הגדולה תחמוק מאיתנו ולא נבין את מערכות היחסים של כל הפרטים בציור. לכן יהיה לנו קשה יותר לשחרר את השיטה ולהצליח לצייר מהתבוננות מבלי לחלק את הדימוי למשבצות.

רוני יפה עם פלייליסט שלם ומושקע על ציור בגריד

ואוסיף לזה נקודה נוספת; מנקודת המבט האישות שלי, ציור מהתבוננות זו לא רק יכולת טכנית להתבונן בחפץ או דמות ולצייר אותה. מבחינתי, יש ליכולת שלנו להתבונן החוצה, לראות את המציאות כפי שהיא ואז לצייר אותה, פוטנציאל אדיר לשנות את האופן שבו אנחנו מתבוננות ומתבוננים פנימה. שנים בודדות אחרי שהתחלתי ללמד ציור, התחלתי לתרגל יוגה ולהעמיק בפילוסופיה של היוגה ודברים שחוויתי בציור התחברו לי לפילוסופיה היוגית ולחוויה שלי בתרגול. ההיכרות שלנו עם עצמנו לא חייבת לבוא דרך שיטה אחת, או דרך אחת. לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרך אישית שלהםן. יכול להיות שהמשיכה שלך לציור היא סימן לכך שזו עוד דרך עבורכםן לצלול עמוק יותר פנימה, למצוא רכות פנימית, אמונה בדרך ויכולת לאפשר לדברים להיות. וזה קורה רק כשנפתח מערכת יחסים בריאה יותר עם האגו.

לכולנו יש אגו, ובציור הרבה פעמים הוא זה שדוחף אותנו, רוצה סיפוק מיידי ותוצאות מהירות. כשהוא שם, שימוש בגריד, שולחן אור וכו׳ - הם פתרונות נהדרים (כל דרך יכולה להיות כלי עזר נחמד אבל הסכנה היא בפיתוח תלות). אפילו שאני לא ממליצה על השיטות האלה, אני כן ממליצה לתלמידים/ות שלי להשתמש בהעתקה ככלי עזר ללמידה הרבה פעמים - להעתיק כמו על נייר קופי/שולחן אור, אבל להתייחס להעתקה כציור של ממש כדי לחוות את חווית הציור וללמוד ממנה. אפשר להשתמש בזה כחיזוק, אבל אני לא ממליצה על דרכי העבודה האלה כדפוס קבוע - בגלל התלות שהן יוצרות.

ללמוד לראות את המקרו ואת המיקרו ולדלג ביניהם - ציור מהתבוננות בשיטת חלוקת הפנים

אם המטרה שלנו היא רק לקבל תוצאות, אפשר כבר עכשיו להשתמש בשולחן אור להעתקה ולצבוע את התוכן, כלומר, רק ללמוד להצליל. אני מקווה שזה לא נשמע ביקורתי או שלילי, כי זו לא הכוונה; השאלה היא מה אנחנו רוצים/ות להשיג. אם נרצה להתבונן ולצייר, ומולנו דימוי וגם מצע (נייר/קנבס) שעיניינו יכולות לתפוס את כל גודלו בקלות, השימוש בעזרים כמו גריד בדרך קבע כנראה אינה הדרך המתאימה. אם נרצה לקבל תוצאות מהירות יחסית - העתקה ואז הצללה יעשו את העבודה.

בציור אין נכון או לא נכון. יש לכל אחד ואחת את הרצונות שלהםן, את הסיבות לצייר ומכאן מגיעה הבחירה המותאמת אישית.

נכתב באהבה

עד הפוסט הבא ❤️